לדפוק או לא לדפוק / עוגת לימון לימונית

כל מי שמכיר אותי יודע שבשנה האחרונה יצאתי למסע חיפוש עצמי. רציתי לעבור לנגב אבל היה לי חם מידי. חשבתי להיות משפחת אומנה, אבל הבירוקרטיה הרגה אותי, אז פתחתי צהרון והילדים הרגו אותי (הצלחתי למות פעמיים בפוסט אחד!).

בגלל שעדיין לא מצאתי את מה שאני מחפשת, אני מקשיבה לכל מי שיש לו דעה מוצקה על מה שהוא היה עושה במקומי. לפעמים אני שומעת כמה דעות מנוגדות בשיחה אחת. זה גורם לי לשנות את דעתי כל יומיים. אני מתחרטת, מתבלבלת ומתחבטת ביני לבין עצמי. מחפשת תשובה באינטרנט ובפייסבוק והשאלות ותהיות רק נערמות לכדי מגדל גבוה- גבוה.

זה מעייף ומייגע. ובעיקר מבלבל.

התבלבלתי לגמרי. לחלוטין. על- אמת.

אתמול החלטתי שמספיק עם השטויות ומריחת הזמן. אני מתקבעת בדעתי (הנוכחית לצורך העניין) ולא זזה ממנה עד הפנסיה. הגיע הזמן לנקוט עמדה. מספיק לשבת על הגדר.

זה גרם לי סיפוק ותחושת ניצחון. הייתה לי בעיה וטיפלתי בה. לכבוד המאורע החלטתי להכין ארוחה חגיגית.

*** המעדנייה של עזרא

אני: יש לך צלפים?

עזרא ג'וניור מצביע על מדף מאובק.

בקופה עזרא ג'וניור דורש לשלומי.

ג'וניור: מה את עושה עם צלפים כבושים?

אני: אוי, לא ראיתי שהם כבושים. אני מכינה ממרח זיתים.

ג'וניור: לכי תחליפי, אני אחכה רגע.

אני: לא משנה את דעתי. התחלתי עם צלפים כבושים ועם צלפים כבושים אשאר. עד הפנסיה אני אוכל צלפים כבושים. אתה יורד לסוף דעתי ג'וניור?

ג'וניור: קוראים לי בני

אני: גם אתה כל הזמן מחליף?

*** הקצבייה של מושיק

אחרי שהצטיידתי בצלפים ובמרשם לזנקס, המשכתי למושיק הקצב. לקחתי מספר וחיכיתי בסבלנות. כמו בקופת חולים, גם פה הייתה גברת שנדחפה בתור כי לה יש רק שאלה. ומישהי אחרת עם תינוק צורח על הידיים כי מי שמגיע עם תינוק לא מחכה בתור. ואת זה שתמיד מתלונן על זה שהתור לא מתקדם מספיק מהר לטעמו. מעל כולם ניצב בגאון, מושיק, עם הכרס הקצבים שמחליפה את הדיפלומה על הקיר.

מושיק: כן, מה בשבילך?

אני: צריכה שתי חבילות שניצל.

מושיק בידיים שעירות ומיומנות מטפל בהזמנה שלי ומניף את פטיש השניצלים באוויר.

אני: לא! לא צריך לדפוק.

מושיק מסתכל לי בלבן של העיניים. נדמה לי שהוא בודק אם אני רצינית. התינוק הצורח הפסיק. שקט מסתורי השתלט על הקצבייה.

הגברת עם השאלה: יש לי שאלה. מה את עושה עם השניצלים האלה?

אני: שניצל.

גברת עם שאלה: אז למה בלי לדפוק?

מישהי עם תינוק שקט על הידיים: זאת ארוחה לילדים?

אני: כן. לילדים שלי.

מישהי עם תינוק שקט על הידיים: איך הילדים יאכלו את זה?

אני: מי אמר שחייבים לדפוק?

מושיק: חייבים.

אני: מושיק, נהיית לי רושפלד פתאום? זאת הדעה שלי ואני לא משנה אותה. אל תדפוק לי ת'שניצל. בבקשה בלי דפיקות.

זה שמתלונן על התור: אולי תתקדמו כבר?

מישהי עם תינוק: זה יותר טעים שהוא רך. ילדים צריכים שניצל רך.

אני: הילד שלי בן שבע. למה בדיוק הוא צריך אוכל רך?

זאת עם השאלה: פשוט כי זה ככה. לא?

אני: את שואלת או אומרת?

היא לקחה כמה שניות לחשוב על זה.

אני: מושיק אני לא משנה את הדעה שלי עד הפנסיה. עד הפנסיה הילדים שלי יאכלו שניצל לא דפוק, ואתה לא תדפוק לי את זה.

זה שמלונן על התור: אם תהי צמחונית זה יקצר את התור.

מושיק הושיט לכיווני את השקית עם השניצל. יצאתי מהחנות בתחושת ניצחון.

זה שמתלונן על התור: איזה מוזרה.

***

בינתיים במטבח

אני: מאמי, יש לך כסף קטן? השליח של הפיצה צריך להגיע כל רגע.

עוגת לימון לימונית

חומרים לעוגה

4 ביצים

שתי כוסות קמח

כוס וחצי סוכר

שקית וחצי אבקת אפייה

כפית מלח

גרידת לימון מלימון שלם

100 מיליליטר מיץ לימון

100 מיליליטר שמן

80 גרם חמאה מומסת

חומרים לסירופ

120 מיליליטר מיץ לימון

2/3 כוס סוכר

חומרים לזיגוג

50 גרם שוקולד לבן

25 גרם חמאה

25 מיליליטר שמנת מתוקה

הוראות הכנה

שמים את הביצים והסוכר בקערת המיקסר. מוסיפים ביצים וסוכר ומקציפים לתערובת תפוחה ובהירה.

מערבבים את השמן עם החמאה המומסת ומכניסים בזרם דק אל תוך תערובת הביצים תוך כדי הקצפה. מוסיפים את 100 המיליליטר מיץ לימון בהדרגה.

מניחים את גרידת הלימון, מלח, קמח ואבקת אפייה בקערה ומקפלים אל תערובת הביצים עד לאיחוד.

מרפדים את תבנית האפייה, בבקה בחמאה ומפדרים במעט קמח.

מכניסים את התערובת לתבנית ואופים בחום של 170 מעלות עד  שקיסם שננעץ במרכז התבנית יוצא יבש.

במקביל מכינים את הסירופ הסוכר. מניחים בפינג'ן את מיץ הלימון והסוכר ומרתיחים. כשהעוגה אפויה עושים בה חורים באמצעות סכין חדה ושופכים את מיץ הלימון מלמעלה.

אחרי שהכל נספג מחלצים את העוגה ומניחים על צלחת.

בפינג'ן של הסירופ שמים שמנת וחמאה עד לסף רתיחה. יוצקים על שוקולד לבן, מערבבים עד לקבלת רוטב סמיך. יוצקים על העוגה לאחר שהתקררה.

בתאבון!

יום גארפילד / סופגניות במילוי קרם מסרקפונה

שאבתי את השטיח הפרסי שלנו מאבק. כעבור דקה השואב הזקן החל להשתעל. ניקיתי את הפילטר, אבל הזקן המשיך להשתנק. פירקתי אותו לחלקים והרכבתי מחדש. חזרתי לשאוב, אבל משהו לא היה בסדר. בדקתי אותו מלמטה.

הוא שאב אותי פנימה.

התגלשתי במורד הצינור ונפלתי במיכל האבק (מנקודת המבט הזאת הבית דווקא היה נראה נקי).

בעטתי, צעקתי לעזרה, נופפתי בידיים. זה רק העיף ענני אבק מסביבי וגרם לי להרגיש בסופת חול.

הסתכלתי מסביב, הררי לכלוך וזוהמה שהשואב אסף לתוכו. קצת מביך לראות את הלכלוך שאתה מייצר בגובה העיניים.

היו שם, מדבקות משומשות, חלקי לגו, חתיכות פאזל, הקצה של הפיצה, ועוד הרבה הפתעות, נעימות או ממש לא.

בזווית העין קלטתי משהו מנצנץ, הזזתי קצת את האבק ולא האמנתי למראה עיני.

הטבעת שקניתי ביחד עם לימור אשכנזי בכיתה ח'.

***

זה היה כמה ימים לפני חנוכה, בבוקר שהתחיל כמו עוד יום בבית ספר- משעמם וכולם נגדנו. אבל אז בשיעור התעמלות, בשעה שכל הכיתה הקיפה את הבית ספר, לימור ואני פשוט המשכנו ישר, לכיוון הבית שלי. לקחנו את דמי הכיס שחסכתי בשביל לקנות כרטיס טיסה לקנדה (מאתיים ועשרים שקלים חדשים) ורצנו לקפולסקי.

הזמנו ארבע סופגניות עם תוספת סוכר כי רצינו להפריח עננים לאוויר. ענני הסוכר הפכו אותנו תוך שניות לפועלות בניין. אבל לא היה לנו אכפת כי זה היה יום שאין בו חוקים והכל מותר.

ואז היא אמרה שהיא עוזבת את בית הספר ועוברת לגור בדרום הארץ. הרגשתי נבגדת. רציתי לבכות, אבל התביישתי. אז פשוט המשכתי לאכול סופגניות בשקט. פחדתי שאם אני אדבר הדמעות יפרצו החוצה.

לימור העלתה את הרעיון להתחיל במסורת הברזות מבית הספר. היה בזה נחמה כי זה גרם לי להרגיש שיש המשכיות ליום המיוחד הזה ולחברות שלנו. סימנו ביומן את הימים שבחרנו. בשביל שאף אחד לא יגלה נתנו לימים הנבחרים שם צופן- יום גארפילד, כי לימור אשכנזי אהבה את גארפילד והיה לה יומן של גארפילד, ומחברות של גארפילד ותכונות אופי משותפות עם גארפילד (אבל זה סיפור אחר לגמרי).

משם המשכנו במסע קניות של דברים שאף אחד לא צריך וסתם תופסים אבק בבית; בובת חרסינה של רקדנית פלמנקו, חנוכייה מפימו, קסטות, חותלות ואת הטבעת נטולת האופי והייחודיות אבל מלאה בנוסטלגיה וגעגועים לחברות שהייתה.

אחר כך נכנסנו לסרט, והרגשנו גדולות וחכמות יותר מכולם. איך זה יכול להיות שאף אחד לא חשב על זה קודם- להבריז מבית הספר. כל- כך התלהבנו מעצמנו, שאם זה לא היה חושף אותנו, היינו רושמות על זה פטנט.

אבל מה שלא ידענו, ולא יכולנו לשער במוחנו התמים, שבשעה שישבנו באולם החשוך והמנותק, כולם בחוץ חיפשו אותנו, המורה התקשרה לאימהות המסכנות שלנו, ואחרי שעתיים גם הזעיקו משטרה שהקפיצה ניידות ברחבי העיר. וכך יצא שכמה צעדים אחרי שיצאנו מאולם הקולנוע, שוטרת מתחילה ונלהבת עצרה לנו את הכיף, הכניסה אותנו לניידת והסיעה אותנו בחזרה לבית הספר. לרגע קצר נוסף, בשעה שהשוטרת ליוותה אותנו בחזרה למשרד המנהלת עוד היינו גיבורות. אבל אז ראיתי את הפרצוף המפוחד של אמא שלי. שום עונש שבעולם לא ישתווה לעוגמת הנפש שקיבלתי אחרי שראיתי את החרדה על הפרצוף שלה. זאת הייתה הפעם האחרונה (עד היום) שהלכתי מבלי להגיד לאן.

***

כמה חודשים מאוחר יותר משפחת אשכנזי עברה לחוות בודדים בנגב והקשר שלנו הלך והתייבש. בהתחלה היינו מחליפות מכתבים ארוכים. המכתבים הפכו למברקים, ואלה האחרונים התחלפו בחברות חדשות.

ניסיתי לחפש את לימור אשכנזי בפייסבוק, אבל מסתבר שיש הרבה בנות שקוראים להן ככה. בכלל יכול להיות שהיא כבר לא אשכנזי. בכל מקרה, היא לא תהיה אותה לימור אשכנזי מהיסודי כמו שאני לא אותה הילדה שהייתי אז. כל- כך הערצתי אותה שאולי כדאי שהיא תישאר בזיכרון שלי. ילדה צעירה ונצחית, שביחד איתה נדמה היה שהכל אפשרי.

 סופגניות במילוי קרם מסקרפונה

חומרים לסופגניות-

4 כוסות קמח

3 ביצים

כפית שטוחה מלח

כף שמן

2 כפות סוכר

40 ג' שמרים טריים

3/4 כוס חלב

ספריי שמן

חומרים למילוי-

2 מיכלי שמנת מתוקה 38%

2 קופסאות גבינת מסקרפונה (225 גרם כל אחת)

5 כפות אבקת סוכר

דובדבני אמרנה

הוראות הכנה

במיקסר עם וו לישה שמים ביצים, חלב, סוכר, מלח ושמן ומערבבים, מוסיפים את הקמח והשמרים ולשים כחמש עשרה דקות.

יוצרים כדור ומניחים בקערה מכוסה בניילון למשך שעה. לאחר שעה מוציאים ומחלקים ל- 25 עיגולים שווים. 

מניחים בתבנית נייר אפייה ומרססים במעט שמן, מרססים גם את פני הסופגניות בספריי שמן ומתפיחים למשך חצי שעה נוספת.

מחממים שמן בסיר עמוק ומטגנים את הסופגניות כדקה וחצי מכל צד. מוציאים לנייר סופג ומצננים.

מכינים את המילוי- בקערת המיקסר מניחים את גבינת המסקרפונה ואבקת הסוכר ופותחים אותה מעט. מוסיפים את השמנת המתוקה ומקציפים לקבלת קרם יציב.

 מעבירים לשקית זילוף עם צנטר כוכב. חוצים את הסופגניות באמצען ומזלפים בצורה נאה. מניחים במרכז הקצפת דובדבן אמרנה.

בתאבון!

לכולם יש שיניים (חוץ מלסבתא פניני) 

טארטאלט שוקולד

"תראי איך את נראית" שאלתי את אחותי באחת מארוחות שישי.

" הילדה מוציאה שיניים. אוי- אוי- אוי. בגלל זה לא מסדרים גבות? לא צובעים שיער? כולם עוברים את זה. את מכירה מישהו שאין לו שיניים?" אחותי ואמא שלי הפנו את המבט לסבתא פניני שממילא לא שמעה כלום. 

"כבר שבוע שלם שלא ישנתי. כל לילה אני מתעוררת לצרחות של לולה, שנרגעת רק שאני מרימה אותה. הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו זה הגבות שלי, או הדעה שלך עלי." היא צעקה.

"תכלס" סבתא פניני סיכמה ופרסה מעוגת השוקולד חתיכה ממש גדולה.

"תאכלי מידלע, את צריכה את זה." היא הגישה לאחותי.

** כעבור שבוע

בשתיים עשרה בלילה בדיוק התעוררתי לקול צווחות האימה של פיצי שלי. ניסיתי מוצץ, אקמולי- נובימולי, חיתול חדש, על הבטן, על הגב.

הצרחות לא פסקו.

פיצי התפתל בזרועותיי זמן רב, עד שנרדם מותש ואדום, אבל ברגע שהנחתי אותו במיטה התעורר ביללות וייסורים. 

בשכונה שרר שקט מופתי, אפילו חתולי הרחוב ישנו. רק אני נותרתי ערה, יושבת על המיטה ומחזיקה עשרה קילוגרמים של תינוק מיוסר. השעון התגלגל בעצלתיים, לא נותן לעייפות שלי או לכאב של פיצי להפריע לו. שעה אחת הפכה לשתיים, ואחר כך שלוש.

***פיית השיניים באה לביקור

אני מודעת לזה שיש לה דימוי של פייה נחמדה, שכל פעם שנופלת שן חלב לילד בן שש ההורים שלו מספרים שפיית השיניים החביאה עבורו מתנה מתחת לכרית, ושולחים את סבתא לקנות מתנה. למעשה, פיית השיניים היא בכלל מכשפה קשוחה חושלוקי.

יש לה יכולות מאגיות בלתי רגילות; היא משחקת עם חום הגוף של תינוק בהינף אצבע, למעלה- למטה- למעלה, בדקות בודדות. היא מסוגלת לגרום להם לפתח מחלות שונות ומגוונות שבכלל לא קשורות לשיניים. אם מתחשק לה היא אפילו יודעת לגרום להם לכרסם פנלים. פיצי שלי אכל את כל הפנלים בסלון.

"ארורה תהיי" סיננתי בלחש אחרי השלמתי עם העובדה שהלילה כבר לא אשן.

*** אופיום להמונים

הדבר היחידי שהשאיר אותי ערה בשעה קשה זו הוא הנייד שלי. אין כמו בידור זול.

בדיוק אז היא עלתה, כמו ונוס ממדור הרכילות, פיית השיניים הרעה.

היא הייתה יפה בדרכה שלה. פרצוף מנותח ביסודיות. שיניי תירס לבנות. שיער ארוך שחור משחור, ואיפור כבד ומוקפד. מה חשבתי לי? איך לא הבנתי את זה קודם.

פיית השיניים היא קים קרדאשיאן.

קים קרדאשיאן היא האחראית הבלעדית לכאב החניכיים של פיצי ולעייפות שלי. ואז המרושעת דיברה אליי במבטא האמריקאי שלה: "אני יודעת שזאת תקופה קשה. אני מניחה שהייתי יכולה להקל עליו, אבל יש לי יותר מידי על הראש כרגע. הוא פשוט יצטרך לעבור את זה."

אני אמא מגוננת, אז זרקתי את הנייד דרך החלון.

המשכתי ללפטופ, שהרי, אני חייבת להיות מעודכנת. הנה היא שוב, מתגרה בי עם חיוכה האווילי. רעננה כאילו הרגע יצאה מסלון יופי, ולא ערה יחד איתנו כבר לילה שלם, מטילה את כשפיה על פיצי שלי.

שפכתי על המחשב מטרנה עד שהיא טבעה.

הדלקתי את הטלוויזיה. היא חזרה. פוסעת על השטיח האדום של הוליווד בארשת פנים חתומה ורצינית. איך היא לא מתביישת, מעיזה לכעוס עליי?

"תמותי מטומטמת", זרקתי עליה כרית. הטלוויזיה נפלה והתנפצה על הרצפה, ולקחה איתה את פיית השיניים הארורה. היא החזירה לי בהבזק ברק, קצר חשמלי ושריטות על הפרקט החדש.

בבוקר התעוררתי עם כאב ראש וצוואר תפוס. נדהמתי לגלות שפיצי מחייך על המיטה לידי. נראה שהוא התבגר במהלך הלילה. משהו במבט שלו קצת פחות תמים.

 אני שמחה לבשר, שאחרי מלחמת התשה שבה יש רק מפסידים, השן הראשונה בחוץ.

טארטלט שוקולד

חומרים לחמישה רינגים נמוכים בקוטר 8 ס"מ

לבצק פריך

- 3/4 כוס קמח

- 2 כפות אבקת סוכר

-  70 גרם חמאה

- קורט מלח

- כף וחצי מים

- חמאה לשימון הרינגים

- קמח לקימוח התבנית

לגנאש

- 220 גרם שוקולד מריר 60%

- מיכל שמנת מתוקה

- שקדים פרוסים לקישוט

הוראות הכנה

מכניסים את הקמח והחמאה למעבד המזון ומעבדים עד לקבלת חול, מוסיפים את אבקת הסוכר והמים ומעבדים עד לאיחוד. מקררים למשך שעה.

מורחים על הרינגים שכבה דקה של חמאה מרוככת (לא נוזלית) ומפדרים במעט קמח. מרפדים את הרינגים בבצק ומכניסים להקפאה למשך 15 דקות. מניחים נייר כסף על גבי הבצק וממלאים בקטניות כמשקולת (אפייה עיוורת). אופים בתנור שחומם מראש ל-170 מעלות במשך 10 דקות, מסירים את נייר הכסף והקטניות ואופים בלעדיהם למשך 8 דקות נוספות עד להשחמה קלה.

מצננים לחלוטין.

מביאים את השמנת לסף רתיחה ויוצקים על גבי השוקולד המריר, מניחים למשך 2 דקות ומערבבים עד לקבלת תערובת חלקה לחלוטין. יוצקים לתוך הקלתיות ומקשטים בשקדים הפרוסים.

בתאבון!