כל מי שמכיר אותי יודע שבשנה האחרונה יצאתי למסע חיפוש עצמי. רציתי
לעבור לנגב אבל היה לי חם מידי. חשבתי להיות משפחת אומנה, אבל הבירוקרטיה הרגה
אותי, אז פתחתי צהרון והילדים הרגו אותי (הצלחתי למות פעמיים בפוסט אחד!).
בגלל שעדיין לא מצאתי את מה שאני מחפשת, אני מקשיבה לכל מי שיש לו דעה
מוצקה על מה שהוא היה עושה במקומי. לפעמים אני שומעת כמה דעות מנוגדות בשיחה אחת.
זה גורם לי לשנות את דעתי כל יומיים. אני מתחרטת, מתבלבלת ומתחבטת ביני לבין עצמי.
מחפשת תשובה באינטרנט ובפייסבוק והשאלות ותהיות רק נערמות לכדי מגדל גבוה- גבוה.
זה מעייף ומייגע. ובעיקר מבלבל.
התבלבלתי לגמרי. לחלוטין. על- אמת.
אתמול החלטתי שמספיק עם השטויות ומריחת הזמן. אני מתקבעת בדעתי
(הנוכחית לצורך העניין) ולא זזה ממנה עד הפנסיה. הגיע הזמן לנקוט עמדה. מספיק לשבת
על הגדר.
זה גרם לי סיפוק ותחושת ניצחון. הייתה לי בעיה וטיפלתי בה. לכבוד
המאורע החלטתי להכין ארוחה חגיגית.
*** המעדנייה של עזרא
אני: יש לך צלפים?
עזרא ג'וניור מצביע על מדף מאובק.
בקופה עזרא ג'וניור דורש לשלומי.
ג'וניור: מה את עושה עם צלפים כבושים?
אני: אוי, לא ראיתי שהם כבושים. אני מכינה ממרח זיתים.
ג'וניור: לכי תחליפי, אני אחכה רגע.
אני: לא משנה את דעתי. התחלתי עם צלפים כבושים ועם צלפים כבושים אשאר.
עד הפנסיה אני אוכל צלפים כבושים. אתה יורד לסוף דעתי ג'וניור?
ג'וניור: קוראים לי בני
אני: גם אתה כל הזמן מחליף?
*** הקצבייה של מושיק
אחרי שהצטיידתי בצלפים ובמרשם לזנקס, המשכתי למושיק הקצב. לקחתי מספר
וחיכיתי בסבלנות. כמו בקופת חולים, גם פה הייתה גברת שנדחפה בתור כי לה יש רק
שאלה. ומישהי אחרת עם תינוק צורח על הידיים כי מי שמגיע עם תינוק לא מחכה בתור.
ואת זה שתמיד מתלונן על זה שהתור לא מתקדם מספיק מהר לטעמו. מעל כולם ניצב בגאון, מושיק,
עם הכרס הקצבים שמחליפה את הדיפלומה על הקיר.
מושיק: כן, מה בשבילך?
אני: צריכה שתי חבילות שניצל.
מושיק בידיים שעירות ומיומנות מטפל בהזמנה שלי ומניף את פטיש השניצלים
באוויר.
אני: לא! לא צריך לדפוק.
מושיק מסתכל לי בלבן של העיניים. נדמה לי שהוא בודק אם אני רצינית.
התינוק הצורח הפסיק. שקט מסתורי השתלט על הקצבייה.
הגברת עם השאלה: יש לי שאלה. מה את עושה עם השניצלים האלה?
אני: שניצל.
גברת עם שאלה: אז למה בלי לדפוק?
מישהי עם תינוק שקט על הידיים: זאת ארוחה לילדים?
אני: כן. לילדים שלי.
מישהי עם תינוק שקט על הידיים: איך הילדים יאכלו את זה?
אני: מי אמר שחייבים לדפוק?
מושיק: חייבים.
אני: מושיק, נהיית לי רושפלד פתאום? זאת הדעה שלי ואני לא משנה אותה.
אל תדפוק לי ת'שניצל. בבקשה בלי דפיקות.
זה שמתלונן על התור: אולי תתקדמו כבר?
מישהי עם תינוק: זה יותר טעים שהוא רך. ילדים צריכים שניצל רך.
אני: הילד שלי בן שבע. למה בדיוק הוא צריך אוכל רך?
זאת עם השאלה: פשוט כי זה ככה. לא?
אני: את שואלת או אומרת?
היא לקחה כמה שניות לחשוב על זה.
אני: מושיק אני לא משנה את הדעה שלי עד הפנסיה. עד הפנסיה הילדים שלי
יאכלו שניצל לא דפוק, ואתה לא תדפוק לי את זה.
זה שמלונן על התור: אם תהי צמחונית זה יקצר את התור.
מושיק הושיט לכיווני את השקית עם השניצל. יצאתי מהחנות בתחושת ניצחון.
זה שמתלונן על התור: איזה מוזרה.
***
בינתיים במטבח
אני: מאמי, יש לך כסף קטן? השליח של הפיצה צריך להגיע כל רגע.
עוגת
לימון לימונית
חומרים לעוגה
4 ביצים
שתי כוסות קמח
כוס וחצי סוכר
שקית וחצי אבקת אפייה
כפית מלח
גרידת לימון מלימון שלם
100 מיליליטר מיץ לימון
100 מיליליטר שמן
80 גרם חמאה מומסת
חומרים לסירופ
120 מיליליטר מיץ לימון
2/3 כוס סוכר
חומרים לזיגוג
50 גרם שוקולד לבן
25 גרם חמאה
25 מיליליטר שמנת מתוקה
הוראות הכנה
שמים את הביצים והסוכר בקערת המיקסר. מוסיפים ביצים וסוכר ומקציפים
לתערובת תפוחה ובהירה.
מערבבים את השמן עם החמאה המומסת ומכניסים בזרם דק אל תוך תערובת
הביצים תוך כדי הקצפה. מוסיפים את 100 המיליליטר מיץ לימון בהדרגה.
מניחים את גרידת הלימון, מלח, קמח ואבקת אפייה בקערה ומקפלים אל
תערובת הביצים עד לאיחוד.
מרפדים את תבנית האפייה, בבקה בחמאה ומפדרים במעט קמח.
מכניסים את התערובת לתבנית ואופים בחום של 170 מעלות עד שקיסם שננעץ במרכז התבנית יוצא יבש.
במקביל מכינים את הסירופ הסוכר. מניחים בפינג'ן את מיץ הלימון והסוכר
ומרתיחים. כשהעוגה אפויה עושים בה חורים באמצעות סכין חדה ושופכים את מיץ הלימון
מלמעלה.
אחרי שהכל נספג מחלצים את העוגה ומניחים על צלחת.
בפינג'ן של הסירופ שמים שמנת וחמאה עד לסף רתיחה. יוצקים על שוקולד
לבן, מערבבים עד לקבלת רוטב סמיך. יוצקים על העוגה לאחר שהתקררה.
בתאבון!
הסיפור יפה מאד, מהנה ומשעשע. כרגיל מחכה כבר לסיפור הבא. והעוגה כרגיל מושלמת!!!
השבמחקתודה רבה על הפרגון :)
השבמחק