סיפורו של אושר מנעים / קאפקייקס תה ירוק

***לשכת התעסוקה

ערבייה, אתיופית, ואושר מנעים שהיה בטוח שלו זה בחיים לא יקרה, חיכו בתור בלשכת התעסוקה.

כל אחד היה עסוק בנייד שלו. זבוב טורדני ועקשן זמזם ללא הרף את "דרך השלום". הוא קיווה להתגלות, אולי אפילו למצוא עבודה בתחום.

הוא נחת על הכתף המסוקסת של אושר מנעים.

אושר שבעקבות הפיטורים בחן את קצה הסיבולת שלו, החליט שזה הרגע המתאים לפתוח במדיטציה ולראות אם הוא יכול להישאר אדיש לזבוב. הוא תרגל נשימות. דמיין את הים ושמע את רחש הגלים. הוא היה כל כך מרוכז, שגם שהמחשב הכריז שהגיע תורו הוא לא שמע. אבל אז, בזווית העין ראה את הערבייה עוקפת אותו בתור.

*** ידיעה בעמוד האחורי של ביטאון עובדי המדינה

הפיצוץ שארע בדקות הבאות היה מחריש אוזניים. אושר מנעים התפוצץ לכל עבר. רסיסים מהכבוד העצמי שלו פגעו בכולם; האתיופית החווירה. הערבייה מצצה סוכרייה בטעם קפה.

אושר מנעים היה בטוח שלו זה בחיים לא יקרה. האיש ששם את העבודה לפני המשפחה, לפני החיים עצמם. פתאום בגיל ארבעים ותשע איבד את עצמו ואת כל מה שהאמין בו.

הוא קיבל חותמת שחורה בלשכת התעסוקה וגורש בבושת פנים.

*** סוד כמוס לחמור ולסוס

הוא לא סיפר לאף אחד שפוטר. לפני כמה חודשים מינו לו בוסית צעירה ואמביציונית. לא יכול היה לשאת את העובדה שהיא מחלקת לו הוראות. הוא- אושר מנעים, מגד בסיירת שהוביל את הפקודים שלו תחת אש חיה למקום מבטחים, שנשק לאימהות על המצח והבטיח להחזיר את הבנים הביתה בשלום. איך הוא אמור להיות הת"פ של המתלהבת הזאת? זה לא נתן לו מנוח, כרסם לו בעצמות. היא רדפה אותו בחלומות.

בכל פעם שהטילה עליו משימה, אמר לה שהיא טועה וצריך לעשות ההיפך. גם כשידע שהצדק עמה. עד שאמרה שהיא לא מבינה איך החזיק מעמד כל השנים בחברה, כיוון שהוא ממש לא מבין את העבודה.

*** "גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת..."

הוא התיישב על המדרגות בכניסה ללשכת התעסוקה ושאף את סירחון הרחוב. מנסה להסדיר את הנשימה והמחשבות, ולהבין איך הגיע למצב הזה, ואיך לעזאזל הוא יוצא ממנו.

כשהצליח להירגע קצת ראה שהערבייה שעקפה אותו בתור יושבת לידו. היא הושיטה לו סוכריית קפה ולקחה אחת לעצמה.

-"עשית מדיטציה?"

-"כן."

-"נו, זה עובד?"

-"מה את רוצה ממני?"

-"לבקש סליחה. עקפתי אותך בתור כי אני לא סובלת להיות במקום הזה. מתייחסים אלי כאן כאילו אני סוג      ב'." גם הוא חשב שהיא סוג ב' ונזכר איך רץ חופשי ומאושר בסמטאות הקסבה כשחשב שהוא יכול לכל צרה שתנחת לו על הראש.

-"במה עבדת?" היא שאלה אחרי כמה שניות מביכות של שקט.

-"אני מנהל השקעות."

-"וואלה! גם אני"

-"גם אני מנהלת השקעות." האתיופית הגיחה מאחור והתיישבה מצדו השני. היא הוציאה סנדוויץ' מהתיק, חילקה לשלושה, וכיבדה אותם.

-"ואם אתה רוצה אני גם יכולה ללמד אותך לעשות מדיטציה."

***גבר הולך לאיבוד / שלמה ארצי

"גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת, 
בין שיחי השרך. 
הוא מתנדנד כשהרוח נכנסת.                     

הוא נעזב, 
הוא נושר בסתיו..." 

הזבוב חזר להדרן, התיישב על כתפו ועשה למענו קאבר לשלמה ארצי.

אושר מנעים הרגיש שהוא עומד להתפוצץ, ובהינף יד מחץ את הזבוב ועף משם.

 

 גבר הולך לאיבוד / שלמה ארצי

***תודה רבה לבהירית שלג וצחי כהן שאירחו אותנו בנדיבות וסבלנות גדולה לצילומים.

קאפקייקס תה ירוק בציפוי גבינת שמנת

חומרים לקאפקייקס-

2 כוסות קמח

שקית אבקת אפיה

3 כפות תה ירוק טחון במיקסר

כפית שטוחה מלח

4 ביצים

כוס וחצי סוכר

כוס שמן

כוס חלב

3 כפיות תמצית וניל

מעט צבע מאכל ירוק

לציפוי-

מיכל שמנת מתוקה

קופסת גבינת שמנת בטעם טבעי (למשל נפולאון)

4 כפות אבקת סוכר

מעט צבע מאכל ירוק

הוראות הכנה

במיקסר מניחים ביצים, סוכר, תמצית וניל וצבע מאכל ומקציפים לתערובת תפוחה ובהירה. מוסיפים את השמן בזרזיף דק ובהדרגה. מוסיפים את החלב בזרזיף דק ובהדרגה.

בקערה נפרדת מנפים קמח ואבקת אפייה, מוסיפים את אבקת התה הירוק והמלח. את תערובת הקמח מקפלים אל תערובת הביצים עד לאיחוד בלבד.

מניחים עטרות נייר בתוך תבנית שקעים ויוצקים את התערובת באמצעות מצקת אל תוך העטרות.

אופים בתנור שחומם מראש ל 170 מעלות למשך 20 דקות לערך עד שקיסם שננעץ במרכז הקאפקייקס יוצא נקי. מצננים לחלוטין.

מכינים את הציפוי- מניחים במיקסר גבינת שמנת, אבקת סוכר וצבע מאכל ו"פותחים" מעט מאד באמצעות מטרפת המיקסר. מנקים את השוליים באמצעות מרית. מוסיפים את השמנת המתוקה ומקציפים עד לקבלת קצפת יציבה.

מזלפים על גבי העוגות האישיות בצורה נאה. 

בתאבון!!!

לדפוק או לא לדפוק / עוגת לימון לימונית

כל מי שמכיר אותי יודע שבשנה האחרונה יצאתי למסע חיפוש עצמי. רציתי לעבור לנגב אבל היה לי חם מידי. חשבתי להיות משפחת אומנה, אבל הבירוקרטיה הרגה אותי, אז פתחתי צהרון והילדים הרגו אותי (הצלחתי למות פעמיים בפוסט אחד!).

בגלל שעדיין לא מצאתי את מה שאני מחפשת, אני מקשיבה לכל מי שיש לו דעה מוצקה על מה שהוא היה עושה במקומי. לפעמים אני שומעת כמה דעות מנוגדות בשיחה אחת. זה גורם לי לשנות את דעתי כל יומיים. אני מתחרטת, מתבלבלת ומתחבטת ביני לבין עצמי. מחפשת תשובה באינטרנט ובפייסבוק והשאלות ותהיות רק נערמות לכדי מגדל גבוה- גבוה.

זה מעייף ומייגע. ובעיקר מבלבל.

התבלבלתי לגמרי. לחלוטין. על- אמת.

אתמול החלטתי שמספיק עם השטויות ומריחת הזמן. אני מתקבעת בדעתי (הנוכחית לצורך העניין) ולא זזה ממנה עד הפנסיה. הגיע הזמן לנקוט עמדה. מספיק לשבת על הגדר.

זה גרם לי סיפוק ותחושת ניצחון. הייתה לי בעיה וטיפלתי בה. לכבוד המאורע החלטתי להכין ארוחה חגיגית.

*** המעדנייה של עזרא

אני: יש לך צלפים?

עזרא ג'וניור מצביע על מדף מאובק.

בקופה עזרא ג'וניור דורש לשלומי.

ג'וניור: מה את עושה עם צלפים כבושים?

אני: אוי, לא ראיתי שהם כבושים. אני מכינה ממרח זיתים.

ג'וניור: לכי תחליפי, אני אחכה רגע.

אני: לא משנה את דעתי. התחלתי עם צלפים כבושים ועם צלפים כבושים אשאר. עד הפנסיה אני אוכל צלפים כבושים. אתה יורד לסוף דעתי ג'וניור?

ג'וניור: קוראים לי בני

אני: גם אתה כל הזמן מחליף?

*** הקצבייה של מושיק

אחרי שהצטיידתי בצלפים ובמרשם לזנקס, המשכתי למושיק הקצב. לקחתי מספר וחיכיתי בסבלנות. כמו בקופת חולים, גם פה הייתה גברת שנדחפה בתור כי לה יש רק שאלה. ומישהי אחרת עם תינוק צורח על הידיים כי מי שמגיע עם תינוק לא מחכה בתור. ואת זה שתמיד מתלונן על זה שהתור לא מתקדם מספיק מהר לטעמו. מעל כולם ניצב בגאון, מושיק, עם הכרס הקצבים שמחליפה את הדיפלומה על הקיר.

מושיק: כן, מה בשבילך?

אני: צריכה שתי חבילות שניצל.

מושיק בידיים שעירות ומיומנות מטפל בהזמנה שלי ומניף את פטיש השניצלים באוויר.

אני: לא! לא צריך לדפוק.

מושיק מסתכל לי בלבן של העיניים. נדמה לי שהוא בודק אם אני רצינית. התינוק הצורח הפסיק. שקט מסתורי השתלט על הקצבייה.

הגברת עם השאלה: יש לי שאלה. מה את עושה עם השניצלים האלה?

אני: שניצל.

גברת עם שאלה: אז למה בלי לדפוק?

מישהי עם תינוק שקט על הידיים: זאת ארוחה לילדים?

אני: כן. לילדים שלי.

מישהי עם תינוק שקט על הידיים: איך הילדים יאכלו את זה?

אני: מי אמר שחייבים לדפוק?

מושיק: חייבים.

אני: מושיק, נהיית לי רושפלד פתאום? זאת הדעה שלי ואני לא משנה אותה. אל תדפוק לי ת'שניצל. בבקשה בלי דפיקות.

זה שמתלונן על התור: אולי תתקדמו כבר?

מישהי עם תינוק: זה יותר טעים שהוא רך. ילדים צריכים שניצל רך.

אני: הילד שלי בן שבע. למה בדיוק הוא צריך אוכל רך?

זאת עם השאלה: פשוט כי זה ככה. לא?

אני: את שואלת או אומרת?

היא לקחה כמה שניות לחשוב על זה.

אני: מושיק אני לא משנה את הדעה שלי עד הפנסיה. עד הפנסיה הילדים שלי יאכלו שניצל לא דפוק, ואתה לא תדפוק לי את זה.

זה שמלונן על התור: אם תהי צמחונית זה יקצר את התור.

מושיק הושיט לכיווני את השקית עם השניצל. יצאתי מהחנות בתחושת ניצחון.

זה שמתלונן על התור: איזה מוזרה.

***

בינתיים במטבח

אני: מאמי, יש לך כסף קטן? השליח של הפיצה צריך להגיע כל רגע.

עוגת לימון לימונית

חומרים לעוגה

4 ביצים

שתי כוסות קמח

כוס וחצי סוכר

שקית וחצי אבקת אפייה

כפית מלח

גרידת לימון מלימון שלם

100 מיליליטר מיץ לימון

100 מיליליטר שמן

80 גרם חמאה מומסת

חומרים לסירופ

120 מיליליטר מיץ לימון

2/3 כוס סוכר

חומרים לזיגוג

50 גרם שוקולד לבן

25 גרם חמאה

25 מיליליטר שמנת מתוקה

הוראות הכנה

שמים את הביצים והסוכר בקערת המיקסר. מוסיפים ביצים וסוכר ומקציפים לתערובת תפוחה ובהירה.

מערבבים את השמן עם החמאה המומסת ומכניסים בזרם דק אל תוך תערובת הביצים תוך כדי הקצפה. מוסיפים את 100 המיליליטר מיץ לימון בהדרגה.

מניחים את גרידת הלימון, מלח, קמח ואבקת אפייה בקערה ומקפלים אל תערובת הביצים עד לאיחוד.

מרפדים את תבנית האפייה, בבקה בחמאה ומפדרים במעט קמח.

מכניסים את התערובת לתבנית ואופים בחום של 170 מעלות עד  שקיסם שננעץ במרכז התבנית יוצא יבש.

במקביל מכינים את הסירופ הסוכר. מניחים בפינג'ן את מיץ הלימון והסוכר ומרתיחים. כשהעוגה אפויה עושים בה חורים באמצעות סכין חדה ושופכים את מיץ הלימון מלמעלה.

אחרי שהכל נספג מחלצים את העוגה ומניחים על צלחת.

בפינג'ן של הסירופ שמים שמנת וחמאה עד לסף רתיחה. יוצקים על שוקולד לבן, מערבבים עד לקבלת רוטב סמיך. יוצקים על העוגה לאחר שהתקררה.

בתאבון!

יום גארפילד / סופגניות במילוי קרם מסרקפונה

שאבתי את השטיח הפרסי שלנו מאבק. כעבור דקה השואב הזקן החל להשתעל. ניקיתי את הפילטר, אבל הזקן המשיך להשתנק. פירקתי אותו לחלקים והרכבתי מחדש. חזרתי לשאוב, אבל משהו לא היה בסדר. בדקתי אותו מלמטה.

הוא שאב אותי פנימה.

התגלשתי במורד הצינור ונפלתי במיכל האבק (מנקודת המבט הזאת הבית דווקא היה נראה נקי).

בעטתי, צעקתי לעזרה, נופפתי בידיים. זה רק העיף ענני אבק מסביבי וגרם לי להרגיש בסופת חול.

הסתכלתי מסביב, הררי לכלוך וזוהמה שהשואב אסף לתוכו. קצת מביך לראות את הלכלוך שאתה מייצר בגובה העיניים.

היו שם, מדבקות משומשות, חלקי לגו, חתיכות פאזל, הקצה של הפיצה, ועוד הרבה הפתעות, נעימות או ממש לא.

בזווית העין קלטתי משהו מנצנץ, הזזתי קצת את האבק ולא האמנתי למראה עיני.

הטבעת שקניתי ביחד עם לימור אשכנזי בכיתה ח'.

***

זה היה כמה ימים לפני חנוכה, בבוקר שהתחיל כמו עוד יום בבית ספר- משעמם וכולם נגדנו. אבל אז בשיעור התעמלות, בשעה שכל הכיתה הקיפה את הבית ספר, לימור ואני פשוט המשכנו ישר, לכיוון הבית שלי. לקחנו את דמי הכיס שחסכתי בשביל לקנות כרטיס טיסה לקנדה (מאתיים ועשרים שקלים חדשים) ורצנו לקפולסקי.

הזמנו ארבע סופגניות עם תוספת סוכר כי רצינו להפריח עננים לאוויר. ענני הסוכר הפכו אותנו תוך שניות לפועלות בניין. אבל לא היה לנו אכפת כי זה היה יום שאין בו חוקים והכל מותר.

ואז היא אמרה שהיא עוזבת את בית הספר ועוברת לגור בדרום הארץ. הרגשתי נבגדת. רציתי לבכות, אבל התביישתי. אז פשוט המשכתי לאכול סופגניות בשקט. פחדתי שאם אני אדבר הדמעות יפרצו החוצה.

לימור העלתה את הרעיון להתחיל במסורת הברזות מבית הספר. היה בזה נחמה כי זה גרם לי להרגיש שיש המשכיות ליום המיוחד הזה ולחברות שלנו. סימנו ביומן את הימים שבחרנו. בשביל שאף אחד לא יגלה נתנו לימים הנבחרים שם צופן- יום גארפילד, כי לימור אשכנזי אהבה את גארפילד והיה לה יומן של גארפילד, ומחברות של גארפילד ותכונות אופי משותפות עם גארפילד (אבל זה סיפור אחר לגמרי).

משם המשכנו במסע קניות של דברים שאף אחד לא צריך וסתם תופסים אבק בבית; בובת חרסינה של רקדנית פלמנקו, חנוכייה מפימו, קסטות, חותלות ואת הטבעת נטולת האופי והייחודיות אבל מלאה בנוסטלגיה וגעגועים לחברות שהייתה.

אחר כך נכנסנו לסרט, והרגשנו גדולות וחכמות יותר מכולם. איך זה יכול להיות שאף אחד לא חשב על זה קודם- להבריז מבית הספר. כל- כך התלהבנו מעצמנו, שאם זה לא היה חושף אותנו, היינו רושמות על זה פטנט.

אבל מה שלא ידענו, ולא יכולנו לשער במוחנו התמים, שבשעה שישבנו באולם החשוך והמנותק, כולם בחוץ חיפשו אותנו, המורה התקשרה לאימהות המסכנות שלנו, ואחרי שעתיים גם הזעיקו משטרה שהקפיצה ניידות ברחבי העיר. וכך יצא שכמה צעדים אחרי שיצאנו מאולם הקולנוע, שוטרת מתחילה ונלהבת עצרה לנו את הכיף, הכניסה אותנו לניידת והסיעה אותנו בחזרה לבית הספר. לרגע קצר נוסף, בשעה שהשוטרת ליוותה אותנו בחזרה למשרד המנהלת עוד היינו גיבורות. אבל אז ראיתי את הפרצוף המפוחד של אמא שלי. שום עונש שבעולם לא ישתווה לעוגמת הנפש שקיבלתי אחרי שראיתי את החרדה על הפרצוף שלה. זאת הייתה הפעם האחרונה (עד היום) שהלכתי מבלי להגיד לאן.

***

כמה חודשים מאוחר יותר משפחת אשכנזי עברה לחוות בודדים בנגב והקשר שלנו הלך והתייבש. בהתחלה היינו מחליפות מכתבים ארוכים. המכתבים הפכו למברקים, ואלה האחרונים התחלפו בחברות חדשות.

ניסיתי לחפש את לימור אשכנזי בפייסבוק, אבל מסתבר שיש הרבה בנות שקוראים להן ככה. בכלל יכול להיות שהיא כבר לא אשכנזי. בכל מקרה, היא לא תהיה אותה לימור אשכנזי מהיסודי כמו שאני לא אותה הילדה שהייתי אז. כל- כך הערצתי אותה שאולי כדאי שהיא תישאר בזיכרון שלי. ילדה צעירה ונצחית, שביחד איתה נדמה היה שהכל אפשרי.

 סופגניות במילוי קרם מסקרפונה

חומרים לסופגניות-

4 כוסות קמח

3 ביצים

כפית שטוחה מלח

כף שמן

2 כפות סוכר

40 ג' שמרים טריים

3/4 כוס חלב

ספריי שמן

חומרים למילוי-

2 מיכלי שמנת מתוקה 38%

2 קופסאות גבינת מסקרפונה (225 גרם כל אחת)

5 כפות אבקת סוכר

דובדבני אמרנה

הוראות הכנה

במיקסר עם וו לישה שמים ביצים, חלב, סוכר, מלח ושמן ומערבבים, מוסיפים את הקמח והשמרים ולשים כחמש עשרה דקות.

יוצרים כדור ומניחים בקערה מכוסה בניילון למשך שעה. לאחר שעה מוציאים ומחלקים ל- 25 עיגולים שווים. 

מניחים בתבנית נייר אפייה ומרססים במעט שמן, מרססים גם את פני הסופגניות בספריי שמן ומתפיחים למשך חצי שעה נוספת.

מחממים שמן בסיר עמוק ומטגנים את הסופגניות כדקה וחצי מכל צד. מוציאים לנייר סופג ומצננים.

מכינים את המילוי- בקערת המיקסר מניחים את גבינת המסקרפונה ואבקת הסוכר ופותחים אותה מעט. מוסיפים את השמנת המתוקה ומקציפים לקבלת קרם יציב.

 מעבירים לשקית זילוף עם צנטר כוכב. חוצים את הסופגניות באמצען ומזלפים בצורה נאה. מניחים במרכז הקצפת דובדבן אמרנה.

בתאבון!