שאבתי את השטיח הפרסי שלנו מאבק. כעבור דקה השואב הזקן החל להשתעל.
ניקיתי את הפילטר, אבל הזקן המשיך להשתנק. פירקתי אותו לחלקים והרכבתי מחדש. חזרתי
לשאוב, אבל משהו לא היה בסדר. בדקתי אותו מלמטה.
הוא שאב אותי פנימה.
התגלשתי במורד הצינור ונפלתי במיכל האבק (מנקודת המבט הזאת הבית דווקא
היה נראה נקי).
בעטתי, צעקתי לעזרה, נופפתי בידיים. זה רק העיף ענני אבק מסביבי וגרם
לי להרגיש בסופת חול.
הסתכלתי מסביב, הררי לכלוך וזוהמה שהשואב אסף לתוכו. קצת מביך לראות
את הלכלוך שאתה מייצר בגובה העיניים.
היו שם, מדבקות משומשות, חלקי לגו, חתיכות פאזל, הקצה של הפיצה, ועוד
הרבה הפתעות, נעימות או ממש לא.
בזווית העין קלטתי משהו מנצנץ, הזזתי קצת את האבק ולא האמנתי למראה
עיני.
הטבעת שקניתי ביחד עם לימור אשכנזי בכיתה ח'.
***
זה היה כמה ימים לפני חנוכה, בבוקר שהתחיל כמו עוד יום בבית ספר-
משעמם וכולם נגדנו. אבל אז בשיעור התעמלות, בשעה שכל הכיתה הקיפה את הבית ספר,
לימור ואני פשוט המשכנו ישר, לכיוון הבית שלי. לקחנו את דמי הכיס שחסכתי בשביל
לקנות כרטיס טיסה לקנדה (מאתיים ועשרים שקלים חדשים) ורצנו לקפולסקי.
הזמנו ארבע סופגניות עם תוספת סוכר כי רצינו להפריח עננים לאוויר.
ענני הסוכר הפכו אותנו תוך שניות לפועלות בניין. אבל לא היה לנו אכפת כי זה היה
יום שאין בו חוקים והכל מותר.
ואז היא אמרה שהיא עוזבת את בית הספר ועוברת לגור בדרום הארץ. הרגשתי
נבגדת. רציתי לבכות, אבל התביישתי. אז פשוט המשכתי לאכול סופגניות בשקט. פחדתי שאם
אני אדבר הדמעות יפרצו החוצה.
לימור העלתה את הרעיון להתחיל במסורת הברזות מבית הספר. היה בזה נחמה
כי זה גרם לי להרגיש שיש המשכיות ליום המיוחד הזה ולחברות שלנו. סימנו ביומן את
הימים שבחרנו. בשביל שאף אחד לא יגלה נתנו לימים הנבחרים שם צופן- יום גארפילד, כי
לימור אשכנזי אהבה את גארפילד והיה לה יומן של גארפילד, ומחברות של גארפילד
ותכונות אופי משותפות עם גארפילד (אבל זה סיפור אחר לגמרי).
משם המשכנו במסע קניות של דברים שאף אחד לא צריך וסתם תופסים אבק
בבית; בובת חרסינה של רקדנית פלמנקו, חנוכייה מפימו, קסטות, חותלות ואת הטבעת
נטולת האופי והייחודיות אבל מלאה בנוסטלגיה וגעגועים לחברות שהייתה.
אחר כך נכנסנו לסרט, והרגשנו גדולות וחכמות יותר מכולם. איך זה יכול
להיות שאף אחד לא חשב על זה קודם- להבריז מבית הספר. כל- כך התלהבנו מעצמנו, שאם
זה לא היה חושף אותנו, היינו רושמות על זה פטנט.
אבל מה שלא ידענו, ולא יכולנו לשער במוחנו התמים, שבשעה שישבנו באולם
החשוך והמנותק, כולם בחוץ חיפשו אותנו, המורה התקשרה לאימהות המסכנות שלנו, ואחרי
שעתיים גם הזעיקו משטרה שהקפיצה ניידות ברחבי העיר. וכך יצא שכמה צעדים אחרי
שיצאנו מאולם הקולנוע, שוטרת מתחילה ונלהבת עצרה לנו את הכיף, הכניסה אותנו לניידת
והסיעה אותנו בחזרה לבית הספר. לרגע קצר נוסף, בשעה שהשוטרת ליוותה אותנו בחזרה
למשרד המנהלת עוד היינו גיבורות. אבל אז ראיתי את הפרצוף המפוחד של אמא שלי. שום
עונש שבעולם לא ישתווה לעוגמת הנפש שקיבלתי אחרי שראיתי את החרדה על הפרצוף שלה.
זאת הייתה הפעם האחרונה (עד היום) שהלכתי מבלי להגיד לאן.
***
כמה חודשים מאוחר יותר משפחת אשכנזי עברה לחוות בודדים בנגב והקשר
שלנו הלך והתייבש. בהתחלה היינו מחליפות מכתבים ארוכים. המכתבים הפכו למברקים,
ואלה האחרונים התחלפו בחברות חדשות.
ניסיתי לחפש את לימור אשכנזי בפייסבוק, אבל מסתבר שיש הרבה בנות
שקוראים להן ככה. בכלל יכול להיות שהיא כבר לא אשכנזי. בכל מקרה, היא לא תהיה אותה
לימור אשכנזי מהיסודי כמו שאני לא אותה הילדה שהייתי אז. כל- כך הערצתי אותה שאולי
כדאי שהיא תישאר בזיכרון שלי. ילדה צעירה ונצחית, שביחד איתה נדמה היה שהכל אפשרי.
חומרים לסופגניות-
4 כוסות קמח
3 ביצים
כפית שטוחה מלח
כף שמן
2 כפות סוכר
40 ג' שמרים טריים
3/4 כוס חלב
ספריי שמן
חומרים למילוי-
2 מיכלי שמנת מתוקה 38%
2 קופסאות גבינת מסקרפונה (225 גרם כל אחת)
5 כפות אבקת סוכר
דובדבני אמרנה
הוראות הכנה
במיקסר עם וו לישה שמים ביצים, חלב, סוכר, מלח ושמן ומערבבים, מוסיפים
את הקמח והשמרים ולשים כחמש עשרה דקות.
יוצרים כדור ומניחים בקערה מכוסה בניילון
למשך שעה. לאחר שעה מוציאים ומחלקים ל- 25 עיגולים שווים.
מניחים בתבנית נייר
אפייה ומרססים במעט שמן, מרססים גם את פני הסופגניות בספריי שמן ומתפיחים למשך חצי
שעה נוספת.
מחממים שמן בסיר עמוק ומטגנים את הסופגניות כדקה וחצי מכל צד. מוציאים
לנייר סופג ומצננים.
מכינים את המילוי- בקערת המיקסר מניחים את גבינת המסקרפונה ואבקת
הסוכר ופותחים אותה מעט. מוסיפים את השמנת המתוקה ומקציפים לקבלת קרם יציב.
מעבירים לשקית זילוף עם צנטר כוכב. חוצים את הסופגניות באמצען ומזלפים בצורה נאה. מניחים במרכז הקצפת דובדבן אמרנה.
בתאבון!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה